שמעו סיפור (קצת מביך).
הבוקר, כמו בכל בוקר, הלכתי לשלוח את כנפיים מנייר בדואר.
אבל הבוקר, בניגוד לכל בוקר, מזג האוויר היה סוער. ממש ממש סוער.
הגעתי לדואר כשהנעליים שלי רטובות לגמרי, כפות הידיים שלי נראו כמו שני קרחונים, הנזלת קפאה והמטריה נשברה. אבל הספרים - יבשים לגמרי. עטופים ב-200 שקיות, בתוך תיק, בתוך עוד תיק. אני הכי מפחד על הספרים.
לקחתי מספר ועמדתי בתור. תמיד יש תור בבוקר, אפילו ביום סוער. תשאלו למה לא הגעתי בצהריים? הרי ידוע שבצהריים יש פחות תור, ואפילו קיבלתי טיפ מאחת העובדות לפני כשבועיים: "תגיע כל יום בשלוש, אין כאן כלום" (אל תספרו לאף אחד. באמת).
אז למה בכל זאת אני מתעקש להגיע בבוקר?
בבוקר יש עובדת אחת, שמה גילה. אישה עם אנרגיות טובות ולב גדול. היא תמיד מחייכת, תמיד נעימה, ואפילו מתעניינת בספרים שלי. והכי חשוב - היא הכי מקצועית שיש.
אצל גילה אין תקלות. אין "מחשב לא תקין", "מדבקה לא נכונה", ושאר תקלות. לא. אצל גילה הכל קורה בקלות ובמהירות. את גילה לא מחליפים, גם אם צריך לעמוד קצת בתור.
גם כשאנשים צועקים על גילה ומדברים אליה ממש לא יפה, גילה נשארת מחויכת ואדיבה. פעם שאלתי אותה איך היא עושה את זה, איך היא לא מתפוצצת כשמקטינים אותה. "נכנס מפה, יוצא משם. ככה הכי טוב," אמרה גילה בפשטות. וחייכה. כמובן.
בזמן שטיפלה בלקוחה (שדווקא לא הייתה עצבנית), גילה זיהתה אותי מרחוק והניפה את היד לשלום. "היי," החזרתי.
פתאום, אני מכניס את הידיים לכיסים. לא יכול להיות. שכחתי את הארנק. בחיים לא קרה לי, איזה בושות! עשיתי צעד אחורה, והסתובבתי. עכשיו אני צריך ללכת את כל הדרך בחזרה, להירטב עוד. ומה עם הספרים? הם כבר לא יעמדו בסערה הזאת, בטח לא כשהמטריה שבורה.
"רועי!" היא קראה לי מהעמדה שלה. הסתובבתי. "לאן אתה הולך?"
עכשיו כולם הסתכלו עליי. איזה כיף. התקרבתי אליה ולחשתי: "שכחתי את הארנק."
"חכה פה, אל תצא."
"לא, זה בסדר, אחזור עוד מעט."
"אתה לא יוצא," היא התעקשה.
חיכיתי עוד כמה דקות, עד שהגיע תורי. גילה לקחה את הספרים, הלכה לתיק שלה והוציאה מזומן מהארנק.
"לא, מה את עושה?" שאלתי.
"תחזיר לי מתי שתרצה," היא אמרה, בחיוך כמובן.
יצאתי מהדואר רטוב לגמרי, אבל עם חיוך גדול. איזה מזל שיש את גילה.
Comments